קיץ קרקסי בירושלים

שלום לכל קוראינו, הרבה זמן לא ישבנו לדבר, אנחנו מתנצלים, היינו קצת עסוקים, אבל הנה הקיץ מתחיל להיגמר ומצאתי רגע לכתוב קצת.
האמת היא שחבר קרא בלוג שכתבנו לפני שנתיים, "ירושלים ללא הפסקה", הוא נהנה לקרוא וגרם לי לתהות מה בדיוק קרה שם לפני שנתיים וממה הוא כל כך נהנה שם.
אז מפה לשם נהנתי גם אני, כיף שכתבתי את כל אותם זכרונות, על יום עבודה עמוס ומלמד במיוחד שבו התמודדנו עם הופעות רחוב משונות במיוחד ועם המופע הראשון שלנו באנגלית.
והתעורר אצלי גם החשק לכתוב על החוויות שלנו מירושלים הקיץ, ועל כמה שהספקנו לעבור בשנתיים תמימות.

קרקס בירושלים 2021

לא הרבה אחרי הקיץ המשוגע ההוא הצטרף אלינו רשמית לעסק אחי הלהטוטן ירון שחזר ממקסיקו, והתחלנו לעבוד רשמית כקבוצה, גם כאומנים שיוצרים יחד, גם כחברים וגם שותפים קבועים לעסק ולא רק לפרויקט בודד.

ביחד שיפרנו את כל התכנים שלנו ויצרנו חדשים, בתור חבורה הרבה יותר כיף לנו ליצור ולהשתפר,
תמיד יש עוד עיניים שיבחינו בפרטים הקטנים, עוד פיות שיציעו, ועוד ידיים עובדות לנסות דברים חדשים.
ובקיץ הקודם עד שהקורונה הרסה לנו את התוכניות היינו אמורים להצטרף ל-80 הופעות עם הפקת הקרקס המקומית "קרקס מדראנו" עם הקטעים החדשים והישנים שלנו באוהל קרקס ענק.
אבל ממש לא נורא, גם בקורונה הפתענו את עצמנו ומצאנו איך לגדול, להתאים את עצמנו לחוקי המשחק החדשים, להופיע יותר בחוץ, במופעים קצרים, ומתחת למרפסות.

יצא לנו להיות גם קצת מבואסים, להופיע הרבה פחות, להרוויח פחות ולחשוש ממה עתיד לבוא, אבל במקביל כן מצאנו כל הזמן איך להתגמש ולהשתנות בהתאם למציאות,
אני, נועם, הופעתי קצת לבד אחרי שהתרגלתי להופיע תמיד ביחד, והתחלתי לכתוב ספר על הפילוסופיה של הליצנות,
יחד עם ירון ניצלנו את הזמן ליצירה וחזרות של מופע תיאטרון-ליצנות-קרקס חדש שייצא בקרוב,
ירון ואשתו חימנה הופיעו יותר ביחד עם "קרקס בעגלה", (דמויות שטח קרקסיות שפותחות מעגלים ומתאימות מאוד למופעי רחוב)
ועמית הביא לעולם עם אשתו שיר את תיאה שהיום כבר בת שנה וחצי.
וכמובן זה על קצה המזלג, עשינו עוד כל כך הרבה.

עולים לירושלים

והקיץ חזרנו לירושלים, שתמיד קוראת לנו אלייה לחזור למרות שכולנו גרים בצפון.

סגרנו פרויקט גדול של 160 הופעות במוזיאון המדע.
וכאילו שזה לא מספיק גם סגרנו במקביל עוד עבודות, סדנאות, דמויות, והופעות, בין היתר עם מופע קרקס חדש בשלישיה ופרויקט חדש נוסף,מופע קרקס של חמישה אומנים- קרקס בומבה. ועכשיו קצת נפרט:

מה הקשר בין מוזיאון המדע לקרקס?

מוזיאון המדע פנו אלינו בבקשה לבנות מופע קרקס שיתאים לתערוכה החדשה שלהם "זמן לזוז" , הם ביקשו שנבנה מופע קרקס קצר של 20 דק' בערך שירוץ 4 פעמים ביום כמעט כל יום ולמשך כל הקיץ, כן כל יולי אוגוסט. אנחנו קפצנו על ההזדמנות והגענו למוזיאון המדע להפגין יכולות. האודישן היה מוצלח וכיפי ולא עבר הרבה זמן עד לחתימת ההסכם.

נתבקשנו למצוא חיבור שיקשר את המופע קרקס שלנו עם מדע ועם התערוכה הספציפית הזאת "זמן לזוז". וכך אחרי הנאמבר הראשון בכל הופעת קרקס במוזיאון אנחנו מדברים על החיבור החזק בין השניים ומציגים את עצמנו כמדענים קטנים שחוקרים את יכולות הגוף על בסיס קבוע.

קרקס בומבה

קרקס בומבה הוא חלום שדובר עוד מתחילת הקורונה ונראה שהיה חבוי אצל כל אחד מאיתנו, להרים מופע קרקס גדול על טהרת הקרקע עם הרבה אומנים. אז עם כל הטירוף של הקיץ גם בכיוון הזה נפתח חלון ואנחנו מיהרנו לקפוץ לתוכו ולהגשים עוד חלום.

אז איך זה להופיע כל כך הרבה? איך זה מרגיש להסתכל אחורה? ומה אנחנו רוצים לעצמנו בעוד שנתיים?

כמעט כל מי שהכרתי שעובד בלהופיע, שחקנים, סטנדאפיסטים, אמני קרקס או מוזיקאים,
ברובם המוחלט סובלים במידה זו או אחרת מפחד במה, הם חוששים לפני מופע, דואגים להתארגן היטב כדי להיות חפים מטעויות, עושים חימומים ותרגילי נשימה אחרי והלחץ לא עובר לפעמים גם כמה שעות אחרי שהמופע נגמר.

זה לפחות מה שקורה כשמופיעים פעמיים או שלוש בחודש.
כשמופיעים כל יום כמה פעמים אין הזדמנות להלחץ, כל הציוד כבר מחכה מוכן, הגוף כבר מכיר את כל התנועות וכל התרגילים ואפשר להופיע מתוך שינה,
יש נינוחות מדהימה ביחס למופע וזה הרגע שבו אפשר להתחיל לשחק ולהעלות את הרמה באמת.
אפשר לעשות שינויים, להאריך ולקצר, להוסיף תרגילים, למצוא עוד רגעים בהם אפשר לתקשר או לייצר עוד איזו קריצה קומית קטנה.

נהייתה לנו ממש מעבדה ליצירה קרקסית וליצנית, מתנה גדולה,
בחלק מהימים מופיעים נועם ועמית, חלק נועם וירון וחלק ירון ועמית,
כל דינמיקה מייצרת מופע קרקס קצת אחר וכך נוצרים המון רעיונות חדשים שאנחנו מנסים ומשנים לאורך התקופה המשוגעת הזו.
בוא ננסה מופע שרק אני מדבר, בוא ננסה להחליף בתפקידים, בוא נראה מה קורה כשעושים הקדמה ארוכה יותר לתרגיל האחרון וכולי וכולי.

נוסף לכל ההופעות עם המוזיאון יצא לנו גם להופיע בעוד כמה מקומות, בין היתר ברחוב בן יהודה בירושלים, כמה עשרות מטרים מהמופעים עליהם כתבנו לפני שנתיים,
היה קשה לא לשים לב לדרך שעברנו בשנתיים האלה, איך הרגשנו ומה עשינו ואיך זה מרגיש ונראה היום.
עדיין יש חוסר וודאות בתחילת כל מופע "האם יהיה קהל?" (למרות שכל מופע נגמר עם עשרות רבות של צופים)
אבל יש וודאות עמוקה יותר בנוגע למקום שלנו ברחוב בלי שום קשר לכמה קהל יגיע, או לכסף שנכנס לכובע בסוף המופע.

אני מחכה לכתוב את הפוסט הבא בעוד שנתיים כשנגיע שוב לירושלים, לפרויקט עוד יותר מרגש,
אין לי ספק שגם בעוד שנתיים נהיה גדולים יותר.